חזקת שיתוף בנכסים ובחובות

מתי יכולים נושים לפעול לגביית חובות של בן זוג אחד כנגד האחר? שאלה זו מתעוררת פעמים רבות גם – ולעיתים אך ורק – ביחס לנכסי מקרקעין של החייב ובת זוגו.

הסיטואציה היא שבן זוג אחד, לדוגמא הבעל, מנהל עסק כלשהו, בין בעצמו באופן ישיר ובין באמצעות חברה שהוא הרוח החיה מאחוריה, וכדי לקבל אשראי מבנקים או ספקים גדולים, חותם הבעל על ערבויות אישיות. כאשר נקלע העסק לקשיים כספיים והנושים מפעילים את הערבות האישית ומנסים לגבות את החובות מהבעל, מתברר כי הנכסים היחידים שנותרו הינם נכסי מקרקעין בכלל ודירות מגורים בפרט. ואולם, לעיתים רשומים הנכסים על שם האשה בלבד ולכן לא ניתן לממשם באופן מיידי. לכאורה, הרישום בטאבו אמור לשקף באופן סופי ומוחלט את מצב הבעלות בנכס המקרקעין – זו הרי תכליתו של הטאבו, ואולם ניתן לתקוף את מצב הבעלות הנחזה בטאבו ולגרום לשינויו ע"י הליך משפטי מתאים.

במקרה זה, על הנושים לפעול בהליך משפטי שיביא לקביעה כי למרות הרישום בטאבו על שם האשה בלבד, מדובר בנכס משותף של שני בני הזוג, ולפיכך יש לראות את מחצית מהנכס כאילו היא של הבעל והנושים יכולים לממשה.

בדין הכללי קיימת בין בני זוג המקיימים חיי נשואים מלאים חזקת שיתוף בנכסים, ממנה ניתן להסיק כי בני זוג החיים יחד תקופה ארוכה ומנהלים משק בית משותף ומאמץ משותף כתא משפחתי אחד, כוונתם היא ליצור שיתוף מלא בנכסים שצברו. כל נכס שנצבר במהלך תקופת הנשואים ע"י אותו מאמץ משותף, שייך לשני בני הזוג בחלקים שווים, אף אם הרישום הפורמאלי מעיד אחרת. מדובר בהנחה בלבד, ובנסיבות מסויימות ניתן לסתור את החזקה הזו.

בית המשפט העליון קבע כי יש לכבד את רצונם וכוונתם המפורשת של בני זוג, שהחליטו במשך שנים ארוכות להפריד את הרכוש בינהם בהסכמה ואין לנושים זכות לאיין הסכמה מפורשת זו. כמו במקרים רבים אחרים בתחום המשפטי, הקביעה המשפטית תלויה מאוד בנסיבות הענין ועד כמה הצליחו בני הזוג להוכיח לבית המשפט כי פעלו באופן מוחשי, תקופה ארוכה לצורך הפרדה ברכוש של שניהם ולא מדובר בטענה טאקטית שנולדה אך ורק כדי לנסות ולמלט את הנכסים מציפורני הנושים.

בע"א 434/98 בענין עצמון נגד עו"ד אורי רפ ואחרים, קבע בית המשפט העליון כי אם הוכיחו בני זוג את כוונתם הברורה ליצור הפרדה ברכוש שלהם, אזי אין מקום לחקור מה המניעים שלהם לעשות כן. הנושים טענו כי כל מטרתה של הפרדת הרכוש, היתה להבריחו מידם של הנושים. בית המשפט העליון פסק כי גם אם המניעים היו באופן מפורש יצירת הגנה על הנכסים מפני נושים של מי שיכול להיות חייב מכח עסקיו, אין בכך כדי לשלול את ההסדר בין בני הזוג וההפרדה בנכסים. קביעה זו נותנת למעשה הכשר לרצון אמיתי של בני זוג להגן על רכוש "משפחתי" ולהפרידו מעסקיו של אחד מבני הזוג ובית המשפט אינו רואה בכך פסול.

בכל מקרה יבחן בית המשפט כמה זמן נשואים בני הזוג, מתי החליטו על הפרדת הרכוש, מאילו מקורות רכשו את הנכסים, האם קיימו כל השנים חיי נשואים מלאים ואילו ראיות יש בידם כדי להוכיח שלא מדובר בהפרדה למראית עין בלבד.

בתי המשפט מנסים לאזן בין זכותם של הנושים לגבות חובות מבעלי ערבויות אישיות באופן שלא יווצר מצב בו הבעל יצבור רכוש ע"י חיובו האישי בלבד, רכוש ש"יוסתר" ע"י רישומו על שם האשה, לבין עקרון חופש החוזים החולש גם על היחסים בין בני זוג, ונותן להם את הזכות האמיתית להגיע להסדרים שונים בדבר הפרדת הרכוש בינהם.

 

סגירת תפריט