בתי המשפט עוסקים רבות באיזון העדין שבין הבנקים ויתר הגופים הפיננסיים לבין אנשים שנטלו הלוואות לצורך רכישת בית המגורים שלהם, או לחלופין, שמשכנו את בית המגורים לצורך הבטחת אשראי עסקי או אחר.
בתקופה של מיתון מתמשך, כאשר הבנקים המלווים אינם מעונינים להמשיך מצב בו הלוואות אינן משולמות כסידרן וסכום החובות עולה מחודש לחודש, מתגבר קצב ההליכים המשפטיים שננקטים כנגד לווים שונים, לרבות מקרים בהם ננקטים הליכי מימוש בית המגורים תוך פינוי הלווים.
המצב המשפטי בפועל השתנה כמעט מהקצה אל הקצה בתחום זה, ואם פעם היה זה נדיר מאוד שבתי המשפט אפשרו לפנות אדם מבית מגוריו, והמגמה היתה לעשות כן רק במצבים קיצוניים וכשמוצו כל יתר דרכי הגביה האפשריות, היום אין זה נדיר כלל ועיקר למצוא מקרים של מימוש דירות מגורים ופינוי הלווים מבתיהם.
ואולם גם היום, מימוש בית מגורים של לווה או חייב אינו נעשה בקלות בדרך כלל, ולרב מאפשרת המערכת המשפטית ללווה להתמודד בהליכים שונים ומגוונים כנגד רע הגזירה, מתוך ראיה סוציאלית ונוכח העובדה כי מכירה של בית המגורים תביא למצב בלתי הפיך.
ישנם לווים שמנצלים באופן לא סביר את המערכת ומגישים אינספור בקשות ונוקטים בהליכים רבים ומגוונים, שמטרתם העיקרית הינה נסיון לדחות את המימוש ולהתיש את הבנק שעומד מנגד, במטרה להביא את הבנק לויתורים מפליגים.
בפסק דין של השופט אליקים רובינשטיין מבית המשפט העליון, נדון ברע"א 7537/04 טואטי נגד בנק דיסקונט, מקרה בו בני זוג נטלו הלוואה מבנק דיסקונט לצורך רכישת בית מגורים, הכולל משק, אדמה חקלאית של 25 דונם ובית מלאכה, ולאחר שלא עמדו בהחזר ההלוואה, החל הבנק בהליכי מימוש של הנכס. ההליכים התנהלו משך כחמש שנים בבתי משפט שונים, וכל פעם לפני מועד הפינוי שנקבע, הגישו הלווים בקשות חדשות לעיכוב ביצוע עד לסיומם של הליכים שונים שטרם מוצו עד תום מבחינה פורמאלית.
השופט רובינשטיין קבע כי אמנם בתי המשפט נוהגים בעדינות וברכות בכל הנוגע להליכים לפינוי אדם מביתו ואף המחוקק קבע הוראות שונות שמטרתן להגן על חייבים ולהבטיח כי לא יוותרו ללא קורת גג, אולם מנגד יש להתחשב באינטרסים נוספים. הבנקים הינם בעלי זכות קינינית לגבות את החוב וקיים גם אינטרס ציבורי רחב יותר לאפשר לבנקים לגבות את חובם, שאם לא כן, תנעל הדלת בפני הציבור ליטול הלוואות, מאחר והבנקים לא ימהרו להלוות כספים אם ידעו כי לא יוכלו לממש נכסים כדי לגבות את החוב.
כמו כן נקבע, כי יש לשים סוף להתדיינות ואם בית המשפט נוכח כי אין סיכוי של ממש לקבל את טענות הלווים, טענותיהם כבר נדונו בערכאות שונות ונדחו ונוצר רושם כי תכליתן היחידה של הבקשות לעיכוב ביצוע הוא לנסות למשוך זמן, אזי בית המשפט לא יאפשר דחיה ללא גבול בהליכים למימוש בית המגורים.
