ידוע כי הקופה ברב הרשויות המקומיות ריקה ומרבית העיריות מצויות בגרעון מתמיד וגדל. אחת הדרכים של העיריות להעשיר את הקופה היא באמצעות שלל היטלים, אגרות ותשלומי פיתוח המוטלים על כל מי שמבקש לבנות פרויקט כזה או אחר בתחום אותה רשות.
כל יזם או קבלן יודע כי על כל מטר בניה שהוא מבקש לבנות, יהא עליו לשלם לעיריה אגרות בניה, היטלי סלילת כביש ומדרכה, היטל ביוב, היטל תיעול, אגרת חיבור מים ותשלומים נוספים הנהוגים בכל רשות. חלק מהתשלומים מחושב לפי שטח המגרש עליו בונים וחלק אחר מחושב לפי נפח הבניה המבוקשת, כאשר העיריה מתנה בדרך כלל את הוצאת היתר הבניה בתשלום מראש ובמזומן של כל התשלומים על כל הבניה המבוקשת בהיתר הבניה.
מדובר בתשלומים בהיקפים גדולים מאוד וזאת מבלי לקחת בחשבון כלל את היטל ההשבחה שגובה הרשות במקרה בו קיימת השבחה על המגרש נשוא הבניה וזאת בשיער מחצית משווי ההשבחה.
כל אותם תשלומים נגבים ע"י הרשויות בהתאם לחוקי עזר שהותקנו בתחומן, הכוללים את המפתח לחיוב ואת שיטת החיוב בכל רשות. ואולם, במקרים רבים עשויה מלאכת החקיקה באופן מפותל, טלאי על טלאי, כאשר חוק אחד מבטל את קודמו ומטיל חיוב שונה. לכן, כדאי מאוד לדעת כי בכל מקרה של חיוב, יש לבדוק היטב האם נהגה העיריה בהתאם לדין הרלוונטי, האם ההיטל חושב כראוי, לפי איזה חוק יש לבחון את החיוב והאם אין פטור מהחיוב בנסיבות כל מקרה ומקרה.
על מנת להדגים את הקושי בבחינת שיעור התשלומים והאם קיימת זכות לגבותם, מענין לקרוא את פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 1270/02 בענין מנחימי בוני מגדל דוד רמת גן בע"מ נגד עירית רמת גן. נסיבות המקרה מתוארות בפסק הדין שניתן בסוף דצמבר 2003: החברה הקבלנית שילמה לעיריה בין יתר היטלי הפיתוח היטל ביוב, וזאת תוך מחאה וכוונה מוצהרת לערער על תוקף החיוב.
בשנת 1962 נחקק חוק הרשויות המקומיות (ביוב). עד לחוק הביוב הנ"ל נהגה העיריה לגבות "דמי השתתפות" בגין התקנת ביוב, באופן שנלקחה העלות הכוללת המעשית של התקנת אותו ביוב, וחולקה בין כל בעלי הנכסים אותם משמש הביוב. לאחר אותו חוק, הוכנסה שיטת חיוב שונה לחלוטין, ולפיה כל מטר קרקע וכל מטר בניה יחוייבו בתעריף שנקבע בחוק, בלי קשר לעלויות בפועל ובין אם הביוב כבר הותקן או שיותקן בעתיד.
החברה טענה כי לפי סעיף 27 לחוק הביוב, קיימת הוראת פטור שמטרתה למנוע תשלומי כפל ולפיה כל מי ששילם דמי השתתפות ביחס לנכס מסויים בגין קו ביוב שהותקן, פטור מתשלום היטל ביוב לגבי "השלב" שעליו שולמו דמי ההשתתפות.
בית המשפט המחוזי נתן להוראת הפטור פרשנות מרחיבה ביותר וקבע כי בכל מקרה בו שולמו בקשר לנכס דמי השתתפות לפי השיטה שלפני חוק הביוב, לא ניתן לגבות היטל ביוב לפי חוק הביוב, אלא אם כן הותקן ביוב חדש כתוצאה מבניה חדשה שביצע בעל הנכס. בכל יתר המקרים, כאשר עבודות הביוב הינן ביוזמת העיריה, במטרה כללית לשפר את מערכת הביוב או להחליפה בחדשה, אין אפשרות לגבות מבעל הנכס היטל ביוב אם כבר שילם דמי השתתפות.
בית המשפט העליון לא קיבל את הפרשנות המרחיבה של בית המשפט המחוזי, וקבע כי מטרת סעיף הפטור היא למנוע כפל תשלום לגבי אותו ביוב או אותו "שלב" של ביוב, ללא קשר לזהות יוזם העבודות. לכן, בכל מקרה בו הוקמה תשתית ביוב חדשה או בכל מקרה בו נעשתה בניה חדשה ושונה לחלוטין במקום הבניה הקודמת, לא יחול הפטור וניתן לחייב בהיטל ביוב גם מי ששילם דמי השתתפות.
נוסח סעיף הפטור בחוק הביוב מאפשר את שתי הפרשנויות הן של בית המשפט המחוזי והן של בית המשפט העליון, ועיון בפסק דינה של השופטת חיות שכתבה את פסק הדין בעליון, מלמד כי לנגד עיני בית המשפט העליון עמד החשש כי פרשנות מרחיבה להוראת הפטור תפגע ביכולת העיריות לממן את הוצאותיהן.
על אף הפרשנות שניתנה לחוק הביוב במקרה שהובא לעיל, מומלץ לבחון בשבע עיניים כל חיוב שמוציאה העיריה בגין היטלי פיתוח ואף להיעזר באנשי מקצוע המתמחים בכך.
