פיצוי על הפקעה לפי פקודת הקרקעות

הדין בישראל כולל מספר רב של  חוקים המאפשרים לרשויות השונות להפקיע קרקע של אדם פרטי, בשיעורים שונים הכלולים באותם חוקים, תוך מתן פיצוי או במקרים מסויימים, אף מבלי להעניק פיצוי כלל.

אחד מדברי החקיקה המאפשר הפקעה, הינו פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) משנת 1943. לפי פקודה זו, בעל סמכות ההפקעה הוא שר האוצר ולא רשויות התכנון, ובמקרה בו קיים צורך ציבורי לפי החלטת שר האוצר צורך ציבורי, ניתן להפקיע קרקע למטרת אותו צורך ציבורי.

בית המשפט העליון נתן לפני כחודש פסק דין בענין רפאל דנה ואח', אשר עושה מעט סדר בסוגיית טיב הפיצוי שניתן לתבוע בגין הפקעה לפי פקודת הקרקעות הנ"ל. אמנם החוק קובע את נושא הפיצוי בשני סעיפים עיקריים, אולם הניסוח סבוך ובלתי ברור ונדרשה פרשנותו של בית המשפט על מנת להבהיר את הנושא.

נסיבות הפרשה נשוא פסק הדין היו הפקעה של נכס בחיפה שבוצעה בשנת 1954 לצרכי ציבור, כאשר בעלי הנכס תבעו פיצוי מוגדל ביחס לפיצוי שהוצע להם מכח פקודת הקרקעות. בעלי הקרקע טענו כי שטח הנכס המופקע היה גדול יותר מהשטח בגינו חושב הפיצוי וכן כי לא קיבלו פיצוי על הפסד דמי חכירה.

בית המשפט קבע כי החוק מאפשר שלושה מסלולים נפרדים של פיצוי, כאשר בעל הקרקע שהופקעה רשאי לבחור באיזה מסלול לקבל את הפיצוי המגיע לו. שלושת המסלולים כפי שפירש בית המשפט הם: הראשון – קבלת פיצוי על קרן שווי המגרש בצירוף פיצויי בגין אובדן דמי חכירה; השני – פיצוי קרן שווי המגרש בצירוף ריבית של 6% לשנה; והשלישי – פיצויי קרן שווי המגרש, בצירוף הצמדה וריבית חוקית.

עוד נקבע ע"י בית המשפט, כי את הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה, יש לחשב לפי ייעודו של הנכס שהופקע, לפני ההפקעה ולא לפי השימוש שלו לאחר ההפקעה. מובן שהבדלי השווי בין היעוד לפני ההפקעה לבין הייעוד לאחר ההפקעה, קרי, לצרכי ציבור, יכולים להיות משמעותיים מאוד.

אגב הדיון בסוגיה המרכזית של הפיצוי בגין ההפקעה, מענין לקרוא את דברי בית המשפט ביחס לשטח הנכס המופקע. כמו לרבים אחרים, לבעלי אותו נכס היה "קושאן" מימי התורכים שהעיד של בעלותם בנכס ועל שטחו של הנכס. שטח המגרש תואר בקושאן כך: "200 זרוע עתיק 114 ארשון 41 כראה חדש", לפי חוות דעת שהוגשה לבית המשפט, תרגום השטח למושגים בני ימינו הינו בין 115 ל- 180 מ"ר. בית המשפט קבע, בהתבסס על הלכות שונות, כי השטח הרשום בקושאן כמו גם רישום מתקופת המנדט הבריטי, אינו ראיה חותכת לנכונות השטח, ואת השטח ניתן להוכיח באמצעים אחרים, כגון מדידות וחוות דעת. קביעה זו של בית המשפט העליון, יכולה להיות בעלת השפעה על בעלי נכסים רבים גם כיום, המסתמכים על שטחי מגרשים כפי שהם משתקפים מהרישום בקושאנים או בנסחי רישום מימי המנדט.

חשוב לציין, כי בכל מקרה בו הופקעה קרקע חייבים בעלי הקרקע לבדוק על בסיס איזה חוק היא הופקעה, מה שיעור ההפקעה והאם ההליך שביצעה הרשות היה תקין וכלל פרסום הודעות כמתחייב בחוק.

 

 

 

סגירת תפריט